פעם לפני יותר מעשור היינו צעירים יותר, יפים יות, רזים יותר, יהירים יותר. חשבנו שחתולים זה כמו ילדים, רק שעירים יותר. היינו מרוכזים בעצמנו. הרגשנו נורא חכמים. יכולנו לצאת לאן שבא לנו, מתי שבא לנו. רבנו והשלמנו, נפרדנו וחזרנו. קיבלנו אחד את השניה עם המגרעות, לרוב. הפכנו לחברים הכי טובים. ואז, לפני שש שנים התחתנו בחתונה הכי כיפית ושמחה. השנה שנינו...
הפוסט הזה היה אמור להיות פוסט המלצות למוצרים שבחרתי בקפידה לקראת הלידה השניה. מה שקרה בפועל זה שהתחלתי לכתוב ויצא משהו אחר לגמרי - צללתי לתוך מחשבות על ההסתגלות להורות, מה למדתי מאז הלידה של עלמה, מתי יצאתי מההלם הראשוני ומה הייתי עושה אחרת. אני חושבת שלפחות חלק מהתובנות האלה יכולות לסייע ואולי אף להוריד את מפלס החרדה לאמהות צעירות. אני...
את הפוסט הזה לא תכננתי לכתוב וגם הצילומים קרו באופן ספונטני ליד הבית (רגע לפני שכולנו נפלנו לשפעת). הם משקפים רגעים אמיתיים מתוך יום רגיל שלא תכננו לעשות בו שום דבר מיוחד, ואולי דווקא בגלל זה הם יצאו יפים כל כך. כשעברתי עליהם, זה גרם לי להרהר בכך שכבר מעל שנתיים אנחנו הורים ושיש לנו משפחה קטנה. אפילו היום זה...
לא משנה איזה יום היה לי, אם הוא נגמר במילים ״לילה טוב אמא, אני אוהבת אותך״ הוא היה יום טוב. אז לאחרונה כל הימים שלי טובים, הלוואי ותמיד יסתיימו במילים האלה. כנראה שכל האמהות (או לפחות רובן) מרגישות שהן יצרו את הפלא הכי מיוחד ומרגש בעולם. כולן צודקות. כל ילד זכאי להרגיש שהוא הפלא הכי גדול בעולם של ההורים שלו. אני יודעת שעלמה מרגישה...
כשהפכתי לאמא הפכתי להיות חרדתית. או שמא תמיד הייתי כזו ורק שמרתי על פאסון? לא יודעת. חלק מתאי הזיכרון שלי נמחקו עם הלידה. אניח הנחה סבירה שעד שעלמה הגיחה לעולם, החרדות היו רדומות. הן מצאו את דרכן להרים את ראשן הלא יפה במיוחד דווקא כשהיקר לי מכל מילא את עולמי. אני לא מבקשת עצות חכמות ומלומדות בסגנון ״את צריכה לעשות עם זה משהו,...
לאחרונה מגיעות לאוזניי שמועות על כך שהחיים שלי מושלמים מדיי. איך זה ייתכן שבתמונות אני תמיד נראית שמחה ומאושרת, שהבעל שלי מבשל אוכל טעים ולמרות זאת אני רזה מדיי (פחחחחח על הרזה, האוכל של גיא באמת משהו משהו), שיש לי יותר מדיי נעליים (הביאו לי את הראש של מי שאמר זאת!) ושיש לי ילדה מושלמת (טוב, זה נכון). אז אני רוצה...
היום יום האם, או בשמו החדש - יום המשפחה. קראתי לא מעט פוסטים על כך שהיה עדיף להקדיש את היום לאמהות ולא לשנות את שמו. ככה, כי מגיע לנו. כי אמא יש רק אחת ושום דבר לא משתווה לה (ומי כמוני יודעת עד כמה אמא יש רק אחת, תראו פה). [caption id="attachment_2239" align="alignnone" width="982"] נכתב על ידי עירית לינור. התקבל באדיבות ווטסאפ [/caption] נכון, בהחלט...
אמא שלי, הלוואי והיית כאן. היינו חוגגות ביחד את יום ההולדת שלי. היית מחבקת ומנשקת את עלמה. ואותי. לא הייתי חוששת שחלילה יהיה לי סרטן או שסתם איזה נהג מטומטם שנוסע בפראות ידרוס אותי או שיקרה משהו נורא אחר ועלמה תישאר בלי אמא. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שעלמה תישאר בלי אמא. זה לא יקרה לה, לא אתן שיקרה לה מה שקרה...
הי אמא, בואי לקבל חיזוקים - את ממש סבבה, כל מה שאת עוברת זה הכי נורמלי. תקראי את הסעיפים הבאים, נראה לי שתתחברי: במקום ללכת לישון כשהיא סוף סוף נרדמה, את רואה פעם אחר פעם את התמונות והסרטונים שלה באייפון ושולחת לכל קבוצות ה״משפחה״ בווטסאפ. כל מי שאומר לך ״בוקר טוב״ בעבודה מקבל בתמורה תמונה וסרטון של הנסיכה בליווי עיניים נוצצות (מצידך)...
לא התכוונתי שהסטטוס הזה יהפוך לפוסט, אבל אני לא רוצה שהוא יילך לאיבוד בין קירות הפייסבוק. רוצה לזכור את ההרגשה הזו של חששות והתרגשות, של סוף ושל התחלה חדשה. הילדה שלי תלך לגן מחר. כולי דמעות. ---------------------------------------- צילום: עידו סמיוני הסטטוס הבא יעניין רק את ההורים שביננו. רווקים והורים לכלבים וחתולים, איתכם הסליחה. תקופה מהממת, מאתגרת, מעייפת ומאושרת מסתיימת לה היום. איך מכניסים...