שש שנים אחרי – יום נישואין אקלקטי

פעם לפני יותר מעשור

היינו צעירים יותר.

יפים יותר.

רזים יותר.

יהירים יותר.

חשבנו שחתולים זה כמו ילדים, רק שעירים יותר.

היינו מרוכזים בעצמנו.

הרגשנו נורא חכמים.

יכולנו לצאת לאן שבא לנו, מתי שבא לנו.

רבנו והשלמנו, נפרדנו וחזרנו.

קיבלנו אחד את השניה עם המגרעות, לרוב.

הפכנו לחברים הכי טובים.

ואז, לפני שש שנים התחתנו בחתונה הכי כיפית ושמחה.

לפני שש שנים

היה לי חשבון אינסטגרם חדש למדיי בו צילמתי בעיקר חתולים, סלפי וכפות רגליים.

היה לי גם חשבון טוויטר מוצלח בו הסתלבטתי על עצמי, על אחרים והרגשתי נורא ״סופיסטיכוסית״ אפילו שרוב הזמן הייתי בעיקר ״פקאצה״.

למדתי צורפות בשביל הנפש, עבדתי כמהנדסת, הרגשתי מוצלחת והייתי מלאה בחשיבות עצמית.

לפני ארבע שנים

עלמה נולדה.

שנה שלמה הייתי והיינו בהלם.

שנה שלמה לא ישנו.

עשיתי הכל על אוטומט.

טיפלתי בה, דאגתי לה, נישקתי, חיבקתי, קמתי בלילות, הנקתי. אך הרגשתי כמו בתוך סרט.

מעל שנה לקח לי להפנים את האמהות, להרגיש שאני באמת אמא ״אמיתית״ ולא ילדה שמשחקת באמא.

לקח לי זמן להתאהב ביצורה המדהימה שנולדה לי באמת ״עד הכוכבים״ (כמו שהיא אומרת היום).

וואו כמה שלמדתי בשנה ההיא על הכלה, חברות, זוגיות, אהבה אמיתית, נתינה, על לשים בצד את הצרכים שלי לטובת מישהו אחר.

מתוך הקושי צמחתי.

שם, בשנה הקשה ההיא גם הבנתי שאני רוצה יותר מהחיים שלי, שאפשר יותר, שחשוב לי לא לחיות באזור הנוחות, שאני רוצה להגשים את עצמי, לא רק כאמא, אלא גם כאדם שמגשים את עצמו.

הבנתי שחשוב לי לתת דוגמא לבנות שלי – להראות שהכל אפשרי, אם רק נאמין ונפעל כדי שזה יקרה.

לפני חצי שנה

רומי נולדה.

הדרך שעשיתי מאז הלידה של עלמה ועד הלידה של רומי הגיעה לשיאה בהתפטרותי ממקום העבודה שלי וביצירת עסק משלי.
חצי השנה האחרונה מרגישה לי כמו רכבת הרים.

אני שמחה ומאושרת ורגועה באמהות שלי. אני אוהבת מכל הלב מהשניה הראשונה. אני מבינה שכל יום מביא איתו שיעור חדש.

לא מתיימרת להרגיש חכמה מדיי או מוצלחת מדיי וחשיבות עצמית זה ממני והלאה.

קשה לי, לא אשקר.

השילוב של הרמת עסק עם תינוקת קטנה על הידיים מאתגר אף יותר מלעבוד במקביל כשכירה.

אני שוכחת ולא מספיקה חצי מהמשימות שלי.

אני עייפה ולא ישנה.

אני לא נכנסת לג׳ינס האהוב שלי מלפני הלידה.

לפעמים אני שוכחת לצחצח שיניים או להסתרק.

יש לי עיגולים מתחת לעיניים וקמטים על המצח.

ועדיין, בכל פעם שאני זוכרת להביט במראה, אני מגלה (לתדהמתי לעתים) שיש שם חיוך, ועיניים נוצצות ושמחה אמיתית.

שש שנים אחרי, ממש היום

שכחתי את יום הנישואין השישי שלנו. שנינו שכחנו.

צחקנו על זה. בסוף חגגנו עם פרנצ׳ טוסט עם נוטלה באמצע הלילה.

שש שנים אחרי ואני חותמת על כל בחירה, אתגר ועל כל טעות שעשיתי.

אז אני כבר לא הבחורה ה״סופיסטיכוסית״ מהטוויטר.

אני אישה ואמא ואני מאמינה בעצמי וביכולת שלי ליצור מציאות מלאה בטוב, באהבה, בחמלה, בהגשמה ובאושר אמיתי.

יום נישואין שישי שמח לנו.

שמחה ששברתי את מחסום הכתיבה שלי דווקא היום.