על חרדות ופחדים הכי עמוקים

כשהפכתי לאמא הפכתי להיות חרדתית.

או שמא תמיד הייתי כזו ורק שמרתי על פאסון? לא יודעת. חלק מתאי הזיכרון שלי נמחקו עם הלידה.

אניח הנחה סבירה שעד שעלמה הגיחה לעולם, החרדות היו רדומות. הן מצאו את דרכן להרים את ראשן הלא יפה במיוחד דווקא כשהיקר לי מכל מילא את עולמי.

אני לא מבקשת עצות חכמות ומלומדות בסגנון ״את צריכה לעשות עם זה משהו, יש מטפלים מעולים״, ״פשוט תפסיקי לחשוב על דברים רעים, מה הבעיה״ או את המשפט המנחם ביותר ״מחשבה יוצרת מציאות, את יודעת״.

כן אני יודעת.

כותבת זאת לא בשביל לקבל עצות, אלא בשביל לפרוק, לחלוק ולשבור את הטאבו שלא מרבים לדבר עליו – אנחנו מתים מפחד על הילדים שלנו.

אתם יודעים מה? לא אכליל. אולי בכל זאת זו רק אני, לא רוצה לגרום למישהי אי נוחות, אדבר בגוף ראשון:

לפעמים מגיעות אליי מחשבות נוראיות ואיומות של דברים שיכולים לקרות לעלמה. לעתים זה מלווה בפחד משתק שאחריו מגיחות מחשבות מפחידות לא פחות – אם יקרה משהו איום ונורא, אני לא אצליח להמשיך לחיות.

איך כל זה מסתדר עם הנטייה הטבעית שלי לאופטימיות וחיוביות? מסתדר וכנראה שמציל אותי. לרוב אני מצליחה לשחרר. המחשבות האלה מטרידות רק אותי ולא פוגעות ביומיום או בחופש שאני נותנת לעלמה להתנסות בכל דבר שמסקרן אותה (בגדר הסביר, כן?).

עכשיו, כשהוצאתי את זה מהמערכת, מחליפה את המילים הקשות בתמונות הטובות האלה.

353

כן, זה מה שעובד בשבילי. להכניס כמה שיותר אור ושמחה, שיתפסו כל כך הרבה מקום, עד שהחרדות והפחדים ידחקו החוצה ולא יהיה להם אף לא פינה בחיים שלי.

האם תמיד אצליח? כנראה שלא, אבל מבטיחה לא להפסיק לנסות.

354 355 356 357

אולי תאהבו גם את...

3 תגובות
  • rachel

    7 באפריל 2015 at 9:58 am הגב

    אני אמא לתינוקת בת 3 חודשים ומרגישה בדיוק
    אותו הדבר. פתאום כל הסיפורים מ"ארצות הברית" נראים לא עד כדי כך מופרכים ורחוקים….
    ויחד עם זאת ממשיכים ומושכים כל יום, כי איך אפשר אחרת? 🙂
    בכל אופן זה נחמד לדעת שאני לא היחידה בעולם שמרגישה ככה

  • lillou

    7 באפריל 2015 at 10:22 am הגב

    הוצאת לי את המילים מהראש ומהפה!
    גם אותי לפעמים תוקפות חרדות ומחשבות איומות ונוראיות על דברים איומים ונוראיים שעלולים לקרות לאלמונת שלי, ו/או על איך אוכל לחיות עם עצמי אם חס וחלילה יקרה לה משהו. ואני חייבת לנער את כל הגוף מבחוץ ומבפנים כדי להוציא אותן ולהמשיך לחיות את היומיום שלי.
    שמחה לדעת שזו לא רק אני… 🙂

  • Anat Casoy-Hatvany

    8 באפריל 2015 at 9:00 am הגב

    מבינה ומזדהה…
    יכולה לעדכן אותך כי זה לא חולף, מי שמשתכללת ומשתפרת זו היכולת לשמור על אופטימיות ועל הכנסת כמה שיותר אור ושמחה לכל דבר ומקום.
    דבר נוסף שמתעצם הוא ההבנה כי לא הכל מובן מאליו, ואת מוצאת את עצמך כל יום מחדש מסתכלת עליה ואח"כ מביטה לשמיים, מתחננת שישמרו עליה תמיד ולא שוכחת להגיד תודה על מה שיש.
    (היא מעלפת)

להשארת תגובה