הורות, לא מה שחשבתי

את הפוסט הזה לא תכננתי לכתוב וגם הצילומים קרו באופן ספונטני ליד הבית (רגע לפני שכולנו נפלנו לשפעת). הם משקפים רגעים אמיתיים מתוך יום רגיל שלא תכננו לעשות בו שום דבר מיוחד, ואולי דווקא בגלל זה הם יצאו יפים כל כך. כשעברתי עליהם, זה גרם לי להרהר בכך שכבר מעל שנתיים אנחנו הורים ושיש לנו משפחה קטנה. אפילו היום זה עדיין מפליא אותי ונדמה לי שרק לאחרונה הפנמתי זאת באמת.

השנתיים האחרונות שינו אותנו, הורות זו כאפה רצינית, בעיקר אחרי שמתרגלים לחיים של זוג ללא דאגות. לעתים החיים המצטיירים דרך הרשתות החברתיות נראים ורודים ומושלמים למדי. זה לא בהכרח נכון. התמונה שנחשפים אליה אף פעם אינה מלאה.

יש לא מעט רגעים שקשים לי ואני מאמינה שאני לא היחידה – האחריות הגדולה (שלפעמים נראית גדולה מדיי), הזוגיות שמשתנה, הדאגות (שלא לומר החרדות), מחסור מתמיד בשעות השינה ובזמן לעצמך. העולם שלנו התהפך, לפעמים נדמה לי שהחיים לפני שהפכנו להורים היו בפלנטה אחרת.

למרות שלהיות הורים הסתבר רחוק שנות אור מדימוי ה״צמר גפן מתוק ועננים ורודים״ (נשבעת שזה לא היה נשמע לי מופרך לפני שנתיים וחצי), לא הייתי מחליפה את החיים הנוכחיים שלי, בעד שום הון שבעולם. שום דבר לא משתווה להרגשה של להיות אמא, לאהבה האינסופית שלא היתה קיימת בעוצמות האלה ולידיעה שיש מישהי שאני עולם ומלואו בשבילה (לפחות בינתיים).

לא סתם אומרים שהילדים הם המורים הכי טובים שלנו. את השיעורים שאנחנו לומדים בזכותם על עצמנו, לא מלמדים בשום בית ספר.

גיא של שלפני שנתיים וחצי מעולם לא חשב שימצא את עצמו בג׳ימבורי, שיחבוש כובע של פנדה (כזה שיהיה תואם לשמלה של עלמה), שימציא שירים במגוון קולות ויעשה חיקויים של כל הדודים והדודות. הוא עושה זאת היום באופן הכי טבעי, עם חיוך ואהבה, רק כי עלמה ביקשה, רק בשביל לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה. זה מרחיב לי את הלב ומוכיח לי שבחרתי נכון.

לפעמים אני עדיין צריכה לצבוט את עצמי בשביל להאמין שזה באמת שלי, שזו הילדה שלי, שאנחנו אמא ואבא.

תודה על הזכות הזו. תודה למשפחה הקטנה שלי. תודה שאתם שלי.

עלמה לובשת שמלת פנדה של Pioo Pioo

גיא חובש כובע של פנדה מברצלונה.