בעוד 10 שנים אסתכל בתמונות האלה ולא אזכור
את העייפות הכרונית,
את התקופה הלחוצה, הדאגות והסטרס,
את הקמטים (שבטח בעוד 10 שנים יצחיקו אותי),
את 10 הקילו שלא ירדו, עדיין, אחרי שנתיים.
את הקיטורים והבכי, הקנאה של הבנות האחת בשניה,
הריבים על השוקולד שנאכל לא ברור על ידי מי,
ה״אמא אמאאא אמאאאא״ שלא מספיק להדהד 24/7.
את הצורך שלי להתחבא במטבח ולאכול דוריטוס בשקט, לבד, לפני שיגלו אותי (טוב, את זה אולי כן אזכור).
את הקושי הפיזי, המנטלי, הג׳ינגולים, העיגולים השחורים, רגשות האשם, הרצון לפצות, ההתשה העצמית, הפיצוי בדוריטוס ובנוטלה, לסירוגין.
את הלילה הלבן שקדם לבוקר השמשי היפה הזה, בו אורטל אקרמן צילמה אותנו ותפסה זכרונות עתידיים בעדשה הכל כך אוהבת שלה.
אז כנראה שבעוד 10 שנים באמת שלא אזכור את רוב הסעיפים האלה.
ומה שכן יישאר זה געגוע
געגוע אמיתי, כזה שמוחץ את הלב.
געגוע שמשכיח כל קושי שהיה היום, כלומר אז, לפני 10 שנים.
וכשאעצום את העיניים, אוכל לחוש לשבריר שניה את הבוקר הזה, של השבת הטיפוסית שלנו – אמא והבנות שלה, שלי.
את הריח שלהן,
את הצחוק,
את החיבוק המוחץ,
את הטעם של הקפה והאבוקדו שנמרח על הכל,
את ההליכה שלהן, יד ביד,
העיניים הצוחקות, השובבות,
את הריקודים והשירים בשלושה קולות.
את הרגעים האלה של הילדות המאושרת שלהן,
והאמהות האנושית והלא מושלמת שלי.
עוד מחשבות, שאלות של אורטל ותשובות הכי אינטואיטיביות שלי על מהות האמהות בבלוג של אורטל.
תודה על התמונות המדהימות האלה, שמעבירות בצורה הכי אמיתית את הרגעים שארצה לזכור גם היום וגם בעוד 10 שנים ובעיקר מדברות אהבה.
3>
אין תגובות