גיליתי שאני יכולה להיות שמחה ואומללה כמעט בעת ובעונה אחת. למדתי לחיות בתוך מערבולת רגשית ולהמשיך לתפקד ולהיות מצוינת באספקטים אחרים. לא להתנתק לגמרי, אבל להתפקס על מה שחשוב באותו הרגע. גיליתי שאני לא בוכה מספיק....
פלוס ילדים קטנים. פלוס הזוגיות שמשתנה, שנבחנת. פלוס כל הצלקות מהילדות שלנו שמקבלות מקום בחיים הבוגרים ומתנגשות האחת עם הצלקות של השני. פלוס הרצון להיות הורים טובים יותר וההבנה שלפעמים, זה פשוט בלתי אפשרי. מינוס שעות שינה. מינוס זמן לעצמנו. פלוס אסימונים, הרבה אסימונים שנופלים וההבנה שבסופו של דבר, הכל עובר, גם הפלוסים, גם המינוסים, גם אנחנו....
גיל 37 ממש מעבר לפינה (נובמבר מיינד יו) וסוף סוף נפלה עליי ההבנה שצעירה יותר אני כבר לא אהיה. הקמטים כאן כדיי להישאר ואני חייבת להתיידד איתם וגם to treat myself as a lady, כלומר, לטפל ולהתייחס לפנים שלי בצורה אוהבת יותר. הגעתי למסקנה שאם כבר יש אנשים (רשעים!) שקוראים לי "גברת", זה הזמן להתנסות בטיפולי פנים ולצאת גברת זוהרת מהממת....
לפני מספר שבועות פנתה אליי מיה לוי, המעצבת והבעלים המוכשרת של מותג הנעליים Olive Thomas ושאלה האם ארצה להתארח בבלוג שלהן. ההצעה המפתה כללה צילומים (של מיה), נעליים (של אוליב תומס), ראיון קליל (אך מעמיק) ובגדים וסטיילינג מדליק (שלי). וכן יצא שהפכתי לדוגמנית ליום אחד, עפתי על הסטיילינג והנעליים והתייחסתי לשאלות במלוא הרצינות ההומוסירטית, כמתבקש. ואז קרה דבר נורא. הפוסט של מיה...
מתכון ליצירת זכרונות פוטוגניים הולידו ילדים פוטוגניים. הוסיפו בגדים שיקיים ואודם אדום (עדיף לאמא). השתדרגתן. תכינו תיק עם קרם הגנה, מים, פירות חתוכים, במבה...