שלושים פלוס (פלוס לאן נעלמתי)

מיליון שנה לא כתבתי. או לפחות שלושים פלוס.

למה אני לא כותבת בבלוג?

אולי כי אני לא יודעת במה להתמקד – יש יותר מדיי מהכל, לפחות בינתיים

• שנה שהיתה אחת הקשות מבחינה זוגית.
• לצד זה הסיפוק והאושר מהעשייה בעסק שלי, מההגשמה שלי.
• באותה הנשימה יש קושי גדול כל כך לאזן הכל.
• הטיול לארה״ב שהיה גם נפלא ומהמם וגם עצוב ומטלטל.
• בכך שנמאס לי לחיות בדירה שמדכאת אותי.
• בהחלטות החשובות שלי שכוללות חלומות ומטרות שאני הולכת להגשים בשנה הקרובה.
• בכך שאני עדיין לא מצליחה לחזור לנהוג, למרות שמנסה כבר בפעם השלישית.
• באמהות שלי, ששונה כל כך בין רומי לעלמה.
• ברגשות האשם לצד חמלה עצמית.
• בכך שאני קודם כל צריכה לנשום, לקבל את התקופה הזו כמו שהיא: נפלאה וקשה. לעתים יותר נפלאה ולעתים בלתי נסבלת.

ואולי זה בכלל השנים האלה, שלושים פלוס

• פלוס ילדים קטנים.
• פלוס הזוגיות שמשתנה, שנבחנת.
• פלוס כל הצלקות מהילדות שלנו שמקבלות מקום בחיים הבוגרים ומתנגשות האחת עם הצלקות של השני.
• פלוס הרצון להיות הורים טובים יותר וההבנה שלפעמים, זה פשוט בלתי אפשרי.
• מינוס שעות שינה.
• מינוס זמן לעצמנו.
• פלוס אסימונים, הרבה אסימונים שנופלים וההבנה שבסופו של דבר, הכל עובר, גם הפלוסים, גם המינוסים, גם אנחנו.

בינתיים שיניתי את האודות שלי באינסטגרם

והיי זה באמת עוזר