לפני מספר שבועות פנתה אליי מיה לוי, המעצבת והבעלים המוכשרת של מותג הנעליים Olive Thomas ושאלה האם ארצה להתארח בבלוג שלהן. ההצעה המפתה כללה צילומים (של מיה), נעליים (של אוליב תומס), ראיון קליל (אך מעמיק) ובגדים וסטיילינג מדליק (שלי).
וכן יצא שהפכתי לדוגמנית ליום אחד, עפתי על הסטיילינג והנעליים והתייחסתי לשאלות במלוא הרצינות ההומוסירטית, כמתבקש.
ואז קרה דבר נורא. הפוסט של מיה יצא מהמם מדיי וקינאתי שהוא לא בבלוג שלי.
מה אעשה? הרי אם אעתיק אותו כמו שהוא, גוגל יעניש אותי וגם אשעמם את הקוראות המשותפות שלנו.
אז החלטתי שאעשה את את הדבר ההגיוני היחיד:
אהפוך את הסדר של השאלות והתשובות ואוסיף תמונות חדשות (כולל את אלה בהן אני נראית דוגמנית דקיקה בת 26. אן האתוואי, תתחילי לחשוש למקומך).
לנסוע בזמן. הלוואי ויכולתי לנסוע בזמן בחזרה לילדות. הייתי כל כך רוצה להכיר ולבלות עם אמא שלי שנפטרה כשהייתי בת שש ולחבק את סבתא האהובה שלי שראיתי בפעם האחרונה בגיל תשע, לפני שעליתי לארץ.
נעליים: אוליב תומס, שמלה: קרן שביט
11. גילטי פלז'ר נצחי
בלי שום ספק – נעליים.
נעליים: אוליב תומס, אוברול: Pioo Pioo
10. הדבר האחרון שגיגלתי
ערכת ממתק יפני וסליים. עלמה אשמה!
נעליים: אוליב תומס, חצאית וחולצה: הגר קדמי
9. המלצה טעימה? מנה שחייבים לנסות
ב To Taste list שלי – גלידת מוצ׳ה יפנית אמיתית.
נעליים: אוליב תומס, שמלה: קרן שביט
8. המתנה הכי מוצלחת שנתתי / קיבלתי
אענה ברצינות. המתנה הכי טובה שנתתי היא לעצמי. זו לא מתנה חומרית ולא חוויה, זה הרבה מעבר לכך. המתנה שלי היא לאפשר לעצמי ללכת אחרי הלב שלי. עזבתי עבודה נוחה עם קביעות ומשכורת לא רעה בשביל להקים את העסק שלי מאפס. בחרתי להיות אמיצה והחלטתי לעשות שינוי ולעסוק במה שאני אוהבת. העסק שלי ממלא אותי בתשוקה, גורם לי לקום בשמחה בבוקר ודוחף אותי להשתפר כל יום. מבחינתי זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי.
כשעלמה, עוד לא בת חמש, הכריזה ״אמא את לא מחליטה עליי, את מחליטה רק על הסלון״. צחקתי בקול, אבל בלב בכיתי קצת. באמת, רק סלון? מה עם פינת האוכל?
נעליים: אוליב תומס, אוברול: Pioo Pioo
4. רגע אהוב ביום
סוף היום, תשע בערב. שעה של שקט אחרי ההרדמות, עם הקפה והרגליים על הספה. זה לא נמשך הרבה זמן כי לרומי יש שעון ביולוגי שמעיר אותה בעשר. אבל היי, יש לי שעה שלמה לעצמי. ועוד מעט היא תהיה טינאייג׳רית בת חמש ותגיד לי שאני מחליטה רק על המטבח. אז אני שמחה במה שיש ואוהבת (כנראה שאף יותר) גם את הרגעים האלה בהם אני מגיעה להרדים אותה חזרה והיא כולה מתרפקת עליי ונרדמת לי בידיים.
אין תגובות