סיפור לידה האופטימי והנפלא של רומי

ללידה של עלמה, הבכורה שלי, הגעתי קלולס.

כלומר חשבתי שאני יודעת המון, הרי עשינו קורס הכנה ללידה, תרגלנו נשימות, קראתי ספרים, פוסטים בפייסבוק ואפילו את הלוחשת לתינוקות (מזל שנפרדתי מהספר מאז).

חשבתי שאני באה ללידה ״לחוות חוויה״ ואחר כך עלמה ״תצטרף לחיים שלנו״. דמיינתי את ההורות שלנו כהרמוניה מושלמת ודימויים של ריחוף בעננים מרוב אושר ואהבה לא היו זרים למוח ההורמונלי שלי. זה לא שלא היו רגעים כאלה, בהחלט כן, אך לא רק.

ללידה של רומי הגעתי אחרת.

כבר ידעתי מה זו לידה, ידעתי כמה מופלא הגוף שלי שידע ללדת בפעם הקודמת והרגשתי שמאז שילדתי והפכתי לאמא, אני אדם אחר. הרגשתי שהשתניתי ושאני מבינה יותר את המשמעות של להיות אישה. אך לצד ההרגשה הזו גם זכרתי כמה כאב לי ושהרגשתי על סף מוות בצירי לחץ (עם פיטוצין ובלי אפידורל). ידעתי לקראת מה אני הולכת, את הסיכונים, מה יכול להשתבש ועד כמה כל לידה היא נס אמיתי.

מתוך ההבנה הזו ידעתי שהפעם חשוב לי שתהיה לידי גם אישה, דולה.

רציתי שתהיה איתי מישהי שתדע לכוון אותי, להרגיע ולהיות איתי ב״טקס הנשי הזה״. וכן, זה לגמרי אירוע נשי במלוא הדרו. רציתי להקל על עצמי ולהרגיע את הגעגוע לאמא שלי שבחסרונה הרגשתי באופן עמוק יותר מאז הלידה של עלמה. רציתי שמישהי תעטוף אותי ברוגע, שתחזיק לי את היד ושתגיד לי שאני מסוגלת, שתזכיר לי שהגוף שלי יודע ללדת ושתנחה אותי דרך הכאב הזה. רציתי חוויה נשית, אמהית.

ואכן קיבלתי אותה בצורה הכי נכונה ומדויקת בשבילי.

את הצירים העברתי לסירוגין עם גיא ועם אורטל, הדולה. היא עשתה איתי דמיון מודרך, הכווינה אותי לעבור דרך הכאב ועזרה לי להאמין בעצמי שאני מסוגלת. לקראת הסוף החלטתי לקחת אפידורל, החלטה שהיתה הכי נכונה באותה נקודת זמן, בעיקר לאור הזיכרון שלי של הכאב בלידה של עלמה. דקות ספורות אחרי שהאפידורל השפיע, התחילו צירי לחץ שלא כאבו בכלל (זוכרת שחזרתי על זה בפליאה ״לא כואב לי, לא כואב לי״) וחמש דקות לאחר מכן רומי היתה בחוץ. אני מאמינה שזה קרה בזכות ההכנה המוקדמת שלי, כי האמנתי בעצמי והרגשתי עטופה ובטוחה, כי העברתי את הצירים בתנועה, סמכתי על עצמי ועל הגוף שלי וכי לא פחדתי (כמעט).

הייתי מוכנה ללידה הזו, הייתי מוכנה לילדה הזו.

התאהבתי בה בשניה שיצאה לאוויר.

הרגשתי שהיא שלי ושאני אמא שלה ממש מהרגע הראשון. עם עלמה הכל קרה לאט יותר. הפעם כבר הייתי מוכנה גם לאהבה וגם לאתגרים. ההתאהבות המיידית הזו הפתיעה וריגשה אותי. עד הלידה של רומי שמעתי על כך רק מסיפורים של נשים אחרות ולא לגמרי האמנתי שזה אפשרי.

היה לי ברור שהיא הולכת להיות איתי באפס הפרדה.

הרגשתי והבנתי שבשבילי זו הדרך הנכונה ושזה לא הגיוני להשאיר את הבת שלי, שלפני רגע היתה בלתי נפרדת ממני, בתינוקיה תחת ידיים ועיניים זרות.

הרגשתי חיבור מיידי אליה וזה למרות שבהריון היה לי קשה להתחבר, בעיקר כי הלב שלי היה מלא רק בעלמה. אך מהרגע שרומי נולדה החיבור פשוט קרה באופן טבעי ובעוצמות מדהימות.

הקלישאה הזו שעם כל ילד נולד עוד לב לגמרי הוכיחה את עצמה.

כבר עדכנתי את ה״אודות״ בבלוג – אני אמא לעלמה ורומי ולכל אחת מהן יש לי לב מלא אהבה.

קלישאה או לא, אני אמא לשתיים ואני מאושרת.

*רוב התמונות בפוסט צולמו על ידי אורטל, הדולה המדהימה שלי, שעזרה לי להפוך את הלידה שלי להכי נפלאה שיכולתי לבקש.