שמלות תואמות או ״איך להתגבר על טראומת ילדות״

פעם הייתי ילדה גבוהה ורזה, עם תסרוקת קצרה ובלורית סוררת (סבתא שלי אהבה שלשתינו יש תספורות זהות). אהבתי לאסוף אבנים, לשחק עם הבנים, לבנות ״יצירות״ עם מסמרים וקרשים ולטפס על עצים. לעומתי, אחותי הקטנה ניקה (שקטנה ממני בארבע וחצי שנים), היתה פיה זהובת תלתלים, עם פרצוף מתוק, גומות, אף סולד ושובבות כובשת. היא היתה ילדה מהממת (עד היום היא כזו) ואני, ובכן, הייתי טום בוי טיפוסית.

IMG_0407

את התיאור המקדים הזה כתבתי בשביל לתת קצת רקע לסיפור שמהווה את אחד מזכרונות הילדות שנחרטו בזכרוני. מאמינה שיש סיפורים כאלה לכל אחת ואחד, על פניו לא משמעותיים יותר מדיי, אך בעלי אימפקט על המשך חיינו.

בחזרה לשנות השמונים
כשהייתי בת שמונה וחצי וניקה בת ארבע, קיבלנו שמלות תואמות עם מלמלות וסרטים לאירוע משפחתי. השמלות היו מגוהצות בצורה סובייטית (כלומר לא הייתם מוצאים קמט גם עם משקפיים) ונאמר לנו ש״השיגו אותן במאמץ גדול״. למי שלא מבין את הסאבטקסט – לא יהיה סיכוי להתחמק מללבוש אותן.

השמלה של ניקה היתה ורודה עם ציורים של תות ושיוותה לה מראה ורדרד ומתוק כיאה לילדה בת ארבע. השמלה שלי, שהיתה גדולה עליי בכמה מידות, הגיעה לי עד אמצע השוק, היתה בצבע צהוב חיוור עם ציורים של אננסים ובשביל שארגיש ממש מהממת גרבתי גרביים בתוך הסנדלים.

העמידו אותנו להצטלם בערוגת פרחים, לקול קריאות התפעלות מכל היופי הזה מצד המשפחה המורחבת. ניקה, עם קשת בשיערה היפה והארוך, חייכה חיוכים גדולים ומתוקים. אני נראיתי כמו אננס קצוץ עלים, הסובל מחומציות יתר ובאופן כללי רציתי למות.

להלן תמונה מייצגת מאירוע דומה – ערוגת פרחים פלוס תספורת נוראית ופרצוף חמוץ (שלי) מינוס השמלות התואמות (את תמונות האננסים העלמתי):

IMG_0410

האירוע הזה, שנחרט בזיכרוני גרם לשלושה דברים שהשפיעו עליי שנים לאחר מכן:

1. בניצוצות הראשונים של גיל ההתבגרות, התמרדתי ולא הסכמתי יותר להסתפר קצר. עד היום אני מטפחת רעמה לתפארת.

2. החלטתי שאני שונאת צבע צהוב, סרטים ומלמלות (זה התמתן עם השנים).

3. נדרתי נדר שלעולם לא אלביש את הילדים שיהיו לי בתלבושות זהות. על זה תכף ארחיב.

IMG_9123

ואז הפכתי לאמא
פתאום מצאתי את עצמי מחפשת ונמשכת לתלבושות זהות לאמא ובת. בהתחלה עוד ניסיתי להתכחש לכך  והזכרתי לעצמי את הסיפור ההוא ואת הטראומה שבלהיות אננס צהוב לצד תות ורוד. ואפילו לא היה לי הסבר הגיוני פרט ל״אוי זה כזה חמוד״.

הקטע הזה שכשאנחנו הופכות לאמהות, הדברים שנשבענו שלעולם לא נעשה לילדנו פתאום נראים לנו הגיונים ביותר תפס אותי לא מוכנה. הייתי נבוכה מעצמי.IMG_9129

החלטתי לשחרר
במקום להמשיך להתכחש לגחמה החדשה הזו שלי, החלטתי להפוך אותה ליתרון, משהו שלא ישאיר טראומות לעלמה, אלא יעלה חיוכים. כי אם כבר תלבושות תואמות, אז שיהיו הכי מגניבות ומיוחדות.

מיאו זה TAPU
יש לנו כבר לא מעט בגדים תואמים (הם גם מככבים בפוסטים קודמים). הפעם אשתף בחמידות יוצאת דופן – שמלות החתולים של איילת לבן למותג TAPU.

מהרגע שראיתי את השמלות, ידעתי שהן יהיו שלנו. כי איך אפשר שלא?

מגניבות – צ׳ק

מיוחדות – צ׳ק

מעלות חיוך – צ׳ק

עושות מיאו? – בחיי.

מצרפת תמונות בערוגת פרחים, עם הרבה חיוכים וללא אננסים חיוורים.IMG_9124  IMG_9128 IMG_9126מקווה שכשעלמה תציץ בתמונות האלה כשתגדל, לא יהיה לה צורך לכתוב על כך פוסט טראומה 😉

אולי תאהבו גם את...

4 תגובות
  • הילה לוי

    17 באפריל 2016 at 8:17 pm הגב

    פשוט מקסימות. וגם עם שיער קצר, היית ילדה מהממת. עוד לא נוצר האננס שיסתיר את זה 🙂

    • irahok

      18 באפריל 2016 at 8:50 pm הגב

      תודה קסם שאת 🙂 האמת שהיום אני דווקא מאוד מחבבת אננסים

  • ג'ודי אלקלעי

    23 באפריל 2016 at 5:18 pm הגב

    טוב,אין ספק שאת גם יפה,גם מצלמת מדהים,וגם כותבת מקסים.אתן נראות מדהים בבגדים התואמים.בת העשר שלי לא מוכנה,אולי נצליח עם בת ה-3.לעניין טראומות ילדות,הייתי בת 6. חצי שנה בארץ,מרכז קליטה בשכונה ד' בבאר שבע.כינים תקפו את הראש.והיה לי שיער ארוך ומפואר שלא סופר עד אז.אמא שלי ניסתה לחסל את הכינים בעזרת נפט,כי ככה לימדו אותה.משהו בריכוז החומרים התפקשש,ואני נשארתי עם כוויה על כל הקרקפת.כל השיער הלך..מה שמצחיק,הוא שאמא שלי נשבעה מאז לא לגעת לי בשיער,ובשנות ה 20 המוקדמות,הייתי הולכת עם שיער חצי מגולח והיא הייתה מזדעזעת…אבל זה חילחל,כי בשיער של הבנות שלי,אני לא נוגעת..ואני נלחמת בכל ספר שרוצה לספר את הבן שלי עם מכונה….חחח
    טראומות ילדות.

    • irahok

      23 באפריל 2016 at 9:08 pm הגב

      יפתי, עשית לע צמרמורת עם סיפור הכוויה! חתיכת טראומה… ותודה כל המילים הטובות והמחמאות 🙂 שמחה שהכרנו!

להשארת תגובה