ואם כל זה ייגמר?
אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, לשגרה, לתחושת ״לי זה לא יקרה״ המובנית הזו, היהירה.
ואז קורונה.
והיא לגמרי מחטיפה סטירה.
סטירת wake up call שמציפה הכל. שמתגרה בכל מה שבנינו, בשגרה שיצרנו, ביומיום המוכר והעמוס.
ואתן יודעות מה?
אולי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו.
זה נכון, עכשיו ממש קשה לראות זאת והמציאות המשונה והמלחיצה מכניסה את רובנו לחרדות כלכליות ובריאותיות ולאי וודאות ולקיפאון ולעתים אף לדיכאון.
אבל, זו גם הזדמנות להתבוננות פנימית ולריסטרט. הרי כל כך קשה לעשות זאת בלי טריגרים חיצוניים, והנה, קיבלנו חתיכת טריגר.
אהיה רגע דרמטית, אבל זה רק כדיי להמחיש נקודה.
קורונה הפגישה אותי עם המוות.
בזכותה חלחלה בי התובנה שעד עכשיו הייתי הולכת סביבה סחור סחור: אנחנו, כולנו, גרגר קטן של חול והחול (הטעות במקור) יכול להיגמר בכל רגע נתון.
ואז עולה השאלה, או יותר נכון השאלות – מה יקרה אם כל זה ייגמר מחר?
האם חייתי את חיי באמת כמו שרציתי?
האם החיים שלי משקפים את הרצונות והחלומות שלי?
האם עשיתי את בחירות הנכונות בשבילי? האם אני האישה שרציתי להיות, בת הזוג שחשבתי שאהיה? האם האמהות שלי משקפת את האמונות שלי, מהן האמונות שלי בכלל? האם אני יודעת? האם שאלתי את עצמי באמת באמת את השאלות האלה או שהייתי עסוקה בלשרוד, בלזרום עם החיים?
מה באמת עושה אותי שמחה, מה מושך אותי, מה מרגש אותי? מה הייתי רוצה לחוות ולא העזתי?
האם היוותי השראה, האם נתתי דוגמא, האם השפעתי לטובה?
האם אני אוהבת את החיים שלי כמו שהם?
האם אחזור לחיי כמו שהם בדיוק?
או שזו הזדמנות לעשות ״פיין טיונינג״ ולשנות את מה שאני מרגישה שצריך ולהוקיר ולחבק את מה שמדהים, כולל את עצמי, בעצם קודם כל את עצמי.
כי בואו נודה באמת, יש גם משהו שפוי בכל אי השפיות הזו. פתאום יש זמן של ביחד, הזדמנות פז שנכפתה עלינו לבלות עם האנשים הכי אהובים וקרובים. להכיר אותם מחדש, להקדיש זמן אחד לשני, ללמוד ולחוות את החיים בצורה איטית, מחוץ למירוץ המטורף הרגיל.
זה לא היה קורה בשום דרך אחרת, כנראה. וזה זמני, זה יעבור.
ובינתיים, אני בעד לתת לזה מקום. ולנשום.
ורד אמיר
23 במרץ 2020 at 1:04 amכתבת מקסים אירה הרבה חומר למחשבה.
ואני כתבתי על הנושא במהלך השנה בבלוג שלי.
ההיסטוריה הוכיחה שמגפות משנות את העולם ,אומות ועמים אבל גם את האנשים ויהיה רק יותר טוב
אוהבתותך
טלי פז
23 במרץ 2020 at 12:59 pmמסכימה מאד. רק בריאות.
דקלה קרקו
23 במרץ 2020 at 6:42 pmבאת לי בול בזמן בהמשך לסטוריז שלי אתמול.
יש כאן אנרגיה מאוד חזקה בלשהות. לעצור. ולחשוב ולא רק לרוץ ונסות להשיג משו שאנחנו לא באמת יודעים מהו.
זהו
כתבת יפה
אוהבת אותך
קארין לניאדו
23 במרץ 2020 at 9:42 pmכתבת מדהים אני מזדהה עם הכתוב ואני חייבת לומר שלפני 7 שנים כשחמי נפטר תוך שבוע (אירוע מוחי) מאדם פעיל ועובד שהיה עבורי כמו אבא ופתאום כלום… מאז הבטחנו לעצמנו שננצל את הרגע ונעשה תמיד את מה שאנחנו אוהבים. אז מבחינתי כמובן המשפחה היא החשובה ביותר והעיסוק שלי זה כל מה שחלמתי עליו, נהנית מכל שנייה.