האם אתן עוצרות לשמוח על ההישגים שלכן? על הדברים הטובים? הקטנים? על כך שהצלחתן להעביר עוד יום בלי להשתגע? ואולי אף לעבור על מיילים, או לעשות סדר בניירת, או לקדם משהו בעבודה? האם שמחתן יחד עם הילדים שהכינו יצירה מקרטון, בנו אוהל בתוך הסלון, הצליחו להעסיק את עצמם לכמה דקות לבד? האם עצרתן רגע באמצע הטירוף הזה ואמרתן לעצמכן ״וואלה אני עושה מדהים,...

ואם כל זה ייגמר? אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, לשגרה, לתחושת ״לי זה לא יקרה״ המובנית הזו, היהירה. ואז קורונה. והיא לגמרי מחטיפה סטירה. סטירת wake up call שמציפה הכל. שמתגרה בכל מה שבנינו, בשגרה שיצרנו, ביומיום המוכר והעמוס....