מהסוף להתחלה: תשע שעות מתוך יום בחיי

האמת שיום טיפוסי אצלי כולל עשרים וחמש שעות עד תשע בערב. אבל היי, זה היה יום חמישי אחד, שמח במיוחד ובא לי לחלוק אתכם קצת מהאידיליה.

מה היה כל כך טוב?

– הרגשתי יפה אחרי לילה של (כמעט) שש שעות שינה רצופות.

– לבשתי שמלה שחורה חדשה, יפה ונוחה של ilonka. מעכשיו היא פריט חובה בארון שלי.

– הרגשתי זוהרת בגרביונים של זוהרה ובמגפונים של שני בר שחזרו (סוף סוף!) מהבוידעם.

– קולית עם תיק הגב של מיטל לב.

– רוקרית עם שרשרת הרובוט של ליזה ארג׳ואן.

– דילגתי מעל שלוליות דמיוניות עד שכמעט והתנגשתי בעמוד (לא דמיוני) עקב תעופה עצמית.

הנה הוא, היום שהיה, מהסוף להתחלה:

16:30 – התחלנו את חגיגות הסופ״ש: אבא של עלמה נקרא לדגל – לצלם את הבנות של חייו על הדשא ליד הבית.

15:54 – רגעי משבר. הבטריה של האייפון גוססת, אני טסה על כנפי הגט טקסי להספיק לאסוף את עלמה מהגן ואין לי שום אמצעי תקשורת אנושי להודיע אם אספיק או לא. אתם יכולים לנחש איך זה נגמר.

15:30 – יוצאת מפגישה ומגלה מראה עם לכלוכים אותנטיים לצילום עצמי דוקומנטרי.

13:55 – בית הקפה תחתית: קפה בטייק אווי, בעמידה ליד הבר, על רגל אחת (קצת הגזמה ספרותית שלא תחשבו שאני רובצת בבתי קפה באמצע היום).

13:13 – בולסת פיצה נהדרת ברוזמרין. ועוד אחת.

11:11 – בדרך לפגישה. בוחנת שילוב ניגודים בין הגרביונים המשגעים עם ההדפס העירוני למדרכה העירונית המלאה במסטיקים משחירים.

7:45 עולה למשרד. חדי העין יבחינו בפחממה שבידי שעולה יחד איתי.

7:20 צעיף צבעוני, שמלה שחורה קטנה, תיק גב מושלם, מגפונים מהממים, גרביון עירוני ואני מתחילים את היום.

6:45 גיא ועלמה עדיין ישנים. אני בוחרת בגדים על קצות האצבעות. כובע המכונה ״מייקל ג׳קסון ממאה שערים״ בסוף נשאר בארון.

סיכום דרמטי

ברגעים אלה של כתיבת הפוסט אני מרגישה קצת כמו סיינפלד. מספרת על יום בחיי שלא כולל שום המצאה יוצאת דופן, פרס נובל או בשורה עולמית ועדיין נחושה בדעתי שזה יהפוך ללהיט.

מחשבה יוצרת מציאות וזה.

תנסו את זה בבית, יחד עם שמלה שחורה ופחממה.