אמא

אקדים ואומר, יש לי אמא מאמצת ואני אוהבת אותה. הפוסט הזה קשור לאהבה אחרת – אהבה של ילדה קטנה לאמא שלה, לתחושה של געגוע, החמצה וזיכרון שהלך לאיבוד. זה לא פוסט עצוב, הוא מלא בתקווה ובאהבה חדשה.

————————————–

אני לא יודעת איך זה באמת מרגיש ״לאהוב אמא״. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שש ויש לי חור שחור בזיכרון מהתקופה הזו.

כשהייתי בהריון עם עלמה כל כמה זמן תפסתי את עצמי משתהה ״היא תאהב אותי? למה שהיא תאהב אותי?״ זה נראה לי בלתי נתפס.

ועכשיו, כל פעם שעלמה רואה אותי, הפנים שלה זורחות מאושר, העיניים צוחקות, היא מושיטה ידיים, קוראת לי ״אמא, אמא״ ומוציאה צלילים מתוקים של חיבה וצחוק.

אני נפעמת, מתרגשת ומתפלאת כל פעם מחדש.

היא אוהבת אותי. הבת שלי אוהבת אותי. היא יודעת שתמיד אהיה שם בשבילה, שכל מחשבה שלי מתחילה בה ושאני אוהבת אותה כמו שלא אהבתי מעולם. היא יודעת להרגיש משהו שאני לא ידעתי כל כך הרבה שנים.

איזה מזל ואיזו זכות נפלה בחלקי להיות אמא. אין שום דבר שמשתווה לאהבה הזו ואני רק מקווה שאוכל להיות בשביל עלמה האמא שכל כך רציתי שתהיה לי.