״כי השמים גדולים והדמעות קטנות״

לפני כמה חודשים נפלה בחלקי זכות מדהימה – להכיר את אפרת פיכמן, בחורה בלתי רגילה שהוכיחה בפשטות, בחיוך ובאופטימיות מעוררת השראה עד כמה זה חשוב ״לחיות את הרגע״. המפגש עם אפרת קרה בנקודה מדויקת בחיים שלי, בדיוק כשהתחלתי לעבור תהליך של שינוי עם עצמי. זה חיזק אותי והשפיע על התפיסה שלי לגבי הכוח שיש בנו לשנות את חיינו.

אפרת בת העשרים וארבע הצליחה בשעות בודדות ללמד אותי שיעור על אהבת החיים. היא הקסימה אותי ונכנסה לי ללב בצורה שלא ידעתי לצפות. משהו מאוד נכון קרה במפגש הזה, משהו שתמיד יישאר איתי.

אפרת חלתה בסרטן סופני, ככה פתאום, באופן מפתיע ולא קשור לשום חלומות ותוכניות שתכננה. במקום לשקוע בדיכאון עמוק, היא בחרה לחיות כל רגע שיש לה באהבה ובשמחה. היא לא נתנה למחלה להוריד אותה, להפך, היא זאת שעודדה ושימחה את כל מי שהיה סביבה. ההכרות עם אפרת ניערה אותי. הבעיות היומיומיות, האכזבות, הכעסים, הכל התגמד. הוקסמתי ממנה ומהיכולת שלה לתת מעצמה לאנשים אחרים, מהאופטימיות ומטוב הלב שקרן ממנה. בדרך חזרה הביתה הרגשתי שזז לי משהו בבטן, משהו השתנה, ידעתי שאזכור את הפגישה הזו, שאזכור את אפרת.

הכל התחיל מפוסט בפייסבוק. טל, שעובדת במחלקה האונקולוגית באיכילוב העלתה סטטוס בקבוצת ״השוות של תל אביב״ שאני חברה בה וסיפרה על אפרת דברים מדהימים (שאכן הסתברו כאמת לאמיתה).

היא רצתה לארגן לה יום כיף, בשביל לשמח ולעודד אותה ביום הולדתה, אחרי שפספסה את החתונה של אחותה, כי נאלצה לשהות בבית חולים.

הרבה מחברות הקבוצה נרתמו לעזור. היו מי ששלחו מתנות, אחרות הזמינו אותה לפינוקים (כשתתחזק ותוכל להגיע למרכז) והיו מי שהתנדבו להגיע אליה ליום כיף.

הסיפור שלה נגע ללב בצורה יוצאת דופן והיה מדהים לראות את הנתינה ואת הרצון של כולן לעזור.

כך קרה שנסענו לבקר אותה בבאר שבע, טל, טליה, מיכל ואני. ארבע בנות שנפגשנו באותו הבוקר בפעם הראשונה.

הבאנו איתנו את המתנות, טליה איפרה, מיכל עשתה סטיילינג ואני צילמתי.

צחקנו המון, דיברנו, כל אחת נפתחה וסיפרה על עצמה. אפרת רצתה לשמוע, רצתה להכיר אותנו. היא סיפרה על חייה, על הלימודים, החברים, החלומות שלה, סיפרה בפשטות על המחלה. היא האמינה שתצא מזה. גם אנחנו האמנו. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ובהרגשה שהכל אפשרי.

את הפוסט הזה אני כותבת עם דמעות. למרות האמונה והתקווה הגדולה, אפרת נפטרה. באופן סימבולי ואולי טיפה מעודד, באותו היום, מיכל ילדה את בנה הבכור. אני מרגישה שמשהו מהטוב של אפרת עבר הלאה, שהנשמה שלה עדיין כאן. אני יודעת שאני לא אשכח אותה ואת המתנה שהיא העבירה לי.

מבטיחה להמשיך להגשים את החלומות שלי ולחיות בשמחה, אהבה ונתינה. שולחת חיבוק גדול למשפחה שלה ולאוהביה. בטוחה שהיא היתה רוצה שכולנו נמשיך לחיות באושר, לחייך ולזכור אותה בימיה השמחים והמאושרים.

תודה על הזכות שניתנה לי להכיר אותה.