כשאבא הוא גם אמא – זכרונות של חופש ממציאות אחרת

הייתי בת שבע, אמא שלי נפטרה שנה קודם לכן ואבא שלי היה הכל בשבילי, גם אבא וגם אמא.

אני זוכרת מעט מאוד מהתקופה ההיא, מניחה שמנגנון ההגנה שלי, כילדה שחוותה אובדן עצום, חסם את הזיכרון.

אבל את האירוע הזה, מגיל שבע, אני זוכרת ברמה של מה לבשתי, איפה ישבתי ומה היה הריח באולם.

היה חופש ואבא שלי לקח אותי להצגת ילדים.

האולם היה מלא עד אפס מקום בילדים, אמהות ואבא אחד. שלי.

בסוף ההצגה המנחה שאלה מי מההורים רוצים לעלות לבמה ולהשתתף בתחרות ליפוף חוט משני צידי הפרס – בובת דובי.
אבא שלי איש צנוע ותחרויות כאלה הם לא כוס התה שלו, אך הוא ראה אותי ואת העיניים שלי והרים את היד.
המנחה בחרה את אחת האמהות ואותו.
״הראשון שילפף את הצד שלו ויגיע לאמצע, יזכה בדובי״, היא הכריזה.

״אמא! אמא! אמא!״

כל הילדים באולם צעקו ועודדו את האמא לנצח.
ורק אני צעקתי ממש ממש חזק ״אבא״.

זוכרת את ההרגשה של האדרנלין, את ההתרגשות והגאווה שזה אבא שלי שם, שהוא מתחרה בשבילי.

וגם הרגשתי קצת עלבון, הלחיים שלי האדימו. רק אני רציתי שאבא ינצח, שאבא שלי ינצח.

הוא ניצח.

הזיכרון הזה צף דווקא עכשיו, באוגוסט, כשאני מבלה את רוב הימים עם הבנות שלי ומתמרמרת על העומס, על האינטנסיביות, על חוסר היכולת לעבוד ועל כך שלקראת סוף החודש כולנו כבר על סף לאבד את זה.

ופתאום צף לו הזכרון הזה והכניס אותי לפרופורציות אחרות.

תודה על הבנות שלי, תודה שאני כאן איתן, שיש להן אמא ואבא, שיש מי שיעצבן אותנו ואנחנו אותן,
שאני באה איתן להצגות ולבריכה ולחברות.

תודה שאני שומעת כל יום, כל היום, ובעיקר באוגוסט ״אמא, אמא, אמא״.
ותודה לאבא האהוב שלי, שהיה בשבילי אז וגם היום אבא וגם קצת אמא.