הייתי אמא רעה היום

הייתי אמא רעה היום.
כעסתי, צעקתי, איימתי בעונשים.
הצטערתי על המילים שלי כבר ברגע שיצאו מפי, אבל לא הצלחתי לעצור, איבדתי את זה.
פעם, בדורות קודמים ובתרבויות אחרות (בין היתר זאת שגדלתי אליה), חינוך נוקשה, עונשים והורות קשוחה היו לגיטימיים. עדיין יש כאלה הסבורים שילד תמיד צריך להיות ״ילד טוב״ ואם הוא לא מציית ומקשיב להוריו וחלילה ״משתטח על הרצפה ורוקע ברגליו״ (פיזית או מטאפורית), הוא מקוטלג כלא מחונך וכחסר גבולות. ההורים של אותו ״הפושע״ מקבלים במקרה הטוב גלגולי עיניים וצקצוקים ובמקרה הרע שאלות של תימהון ״אבל מה קרה לה״ ועצות חינוך שלא ביקשו.
 

אז היום הייתי אמא רעה.

עשיתי הפוך מהאמונה שלי ומהדרך ההורית שאני מאמינה בה. לא הצלחתי להכיל, להיות אמפתית, לתת מקום לכעס ופשוט לראות את הילדה שלי. הייתי עסוקה בכעס שלי עליה ובחוסר האונים שלי לא להצליח לשלוט בסיטואציה.
התפרצתי.
תוך כדיי שזה קרה, כעסתי על עצמי. הרגשתי שאני אותה הילדה הקטנה שלא רואים אותה, שכועסים עליה ומצפים ממנה להיות ״תמיד ילדה טובה״. חשתי אשמה והייתי מוצפת.
 
מי שהצליח לגשר ולתווך את הסיטואציה היה בעלי, שידע לעשות את הדבר הנכון באותו הרגע, לאסוף אותה לחיבוק, לתת לה מקום של בטחון ואהבה ולאפשר לי רגע לנשום ולהתאפס על עצמי. ההתפייסות ובקשת הסליחה ההדדית קרתה דקות אחרי, אך למועקה ולאשמה שהרגשתי לקח זמן להתפוגג. למען האמת הן לא לגמרי עזבו אותי, אולי עם כתיבת הפוסט זה יקרה.
 
עכשיו, אחרי שהרוחות נרגעו, התחבקנו והתנשקו, התפניתי לראות מה היה שם בעצם:
לעלמה נולדה אחות קטנה, היא כבר לא תינוקת שרק ישנה ואוכלת, היא כבר אדם קטן בפני עצמה עם רצונות וצרכים שההורים שלה אמורים לתת להם מענה, לעתים על חשבון עלמה.
ועלמה כבר לא במרכז העולם ולא מקבלת (למרות נסיונות כבירים מצידנו) את אותה כמות תשומת הלב שקיבלה פעם. היא בוחנת גבולות, בודקת איך היא תקבל את תשומת הלב שאבדה לה, מחפשת את מקומה מחדש, גם בדרך השלילית.
והרי זה כל כך לא מפתיע.
הייתי שם במקומה לפני 30 שנים. הייתי הילדה שברגע שנולדה אחותה, הפכה מילדה קטנה לאחות גדולה ש״צריכה להיות בוגרת, להיות אחראית, לוותר ולתת דוגמא״. זוכרת את העלבון והכעס והבדידות שחשתי. נשבעתי שלא אנהג ככה עם עלמה ואני באמת נוהגת אחרת.
אבל הבנתי גם דבר נוסף – מותר גם לי, בתור אמא, לעשות טעויות, לאבד סבלנות, לכעוס ו״לאבד את זה״. בתקופות כמו עכשיו, כשקשה לי ואני מוצפת ומותשת, מוטב שאקח צעד אחורה, אבקש מבעלי שיחליף אותי וארשה לעצמי לנוח.
 

אני לא סופרוומן ולא מתיימרת להיות.

רק רוצה להיות אמא טובה עד כמה שזה מתאפשר בכל רגע נתון, לזכור לראות את הילדה שלי גם כשהיא משתוללת, כועסת ולא מתנהגת ״כמצופה ממנה״. ובאותה הנשימה אני מקווה שבפעמים הבאות אצליח לראות גם את הקושי שלי ואדע לתת לו מקום. הרי דוגמא אישית זה החינוך הטוב ביותר, ואהבה וחמלה עצמית הם השיעורים מהחשובים ביותר שאני יכולה ללמד את הבנות שלי.
מחר יום חדש ואהיה טובה יותר, גם לעצמי.

אולי תאהבו גם את...

5 תגובות
  • שלי

    5 באוקטובר 2017 at 9:51 pm הגב

    ממושקה, לא היית אמא רעה היום.
    היית אמא טובה שעברה רגע רע
    המודעות זה כל העניין ובפעם הבאה יהיה טוב יותר…
    נשיקות וחיבוק מזדהה

  • אולה

    5 באוקטובר 2017 at 9:53 pm הגב

    אירוש אני מזדהה וגם אני אומרת לעצמי את אותם דברים. ומזכירה לעצמי שדוקא בגלל שאני מסתכלת על עצמי בביקורתיות עושה אותי אמא טובה, כי אני תמיד שואפת להשתפר. חיבוק!

  • טלי

    5 באוקטובר 2017 at 9:54 pm הגב

    מאד מתחברת ומזדהה עם מה שכתבת, גם בתור אמא ותיקה (ובמילים מכובסות קשישה) המצבים האלו ככל הנראה בלתי נמענעים והם קורים מדי פעם. גם המועקה נותרת ולאט לאט מתפוגגת, אבל כנראה שזה חלק מעסקת החבילה הכל כך מורכבת הזו שנקראת אמהות. אני יטדעת שזה קשה אבל נסי פשוט להקל עם עצמך. ❣

  • איה

    5 באוקטובר 2017 at 10:20 pm הגב

    קורה לכולנו, צעד נוסף בדרך להיות אמא עוד יותר טובה ממה שאת היום.

  • ענת מישר

    6 באוקטובר 2017 at 8:38 am הגב

    אז את גם אנושית…
    ונדמה לי שזה גם קשור קצת לאלפי ימי החופש האלה… זה לא עושה שום דבר קל יותר..

להשארת תגובה