שוברת את מחסום השתיקה – מה לגיטימי לשתף ברשת?

אוגוסט נגמר וזה הזמן לצאת מהמחילה שלי (כלומר מהג׳ימבורי), לנשום קצת אוויר של תחילת סתיו (היוש חלומות באספמיה), להתחיל שגרה חדשה (גן חדש, אני משקשקת) וגם לחזור לכתוב.

וואו, כמה התגעגעתי ללכתוב.

חולקת בזהירות: פרט לחופש שהיה מעייף במיוחד (פעילויות כיפיות לעלמה ומתישות בשבילי), בחודשים האחרונים קורים בחיי שני דברים משמעותיים, מרגשים, מלחיצים ומדהימים במיוחד.

הבעיה היא שאני לא יכולה לדבר עליהם, עדיין. זה דיי מתסכל ומשתק את יכולת הכתיבה שלי, כי היי, יש לי כל כך הרבה לספר (ואני לא יכולה) שאני לא מצליחה להוציא מעצמי שום פוסט בנושא אחר. אז הנה, שוברת את המחסום שלי, כי גם לדבר על תסכולים ומחסומי כתיבה וחוסר השראה, זה לגמרי לגיטימי.

ובכלל, מה לגיטימי?

יצא לי לחשוב לא מעט על הנושא הזה של ״ליגיטימיות השיתוף והחשיפה ברשת״, גם בהקשר אישי וגם כהתבוננות בסוגי התכנים שאחרים בוחרים לשתף ובאיזה אופן זה נעשה.

בתור אחת שחיה את הרשת כבר מעל לעשור במגוון של מדיות, יש לי לא מעט תובנות בנושא. מזהירה מראש שהן לגמרי אישיות ומשקפות את ה״אני מאמין״ שלי. קחו מהן מה שמרגיש לכן לנכון.

מה לשתף ומה (עדיף ש)לא ברשת

1. אני לא מאמינה ב״לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ״. כלומר, עם כל הפתיחות שלי, יש נושאים שבעיניי צריכים להישאר אישיים, בעיקר אם יש בהם סיכון לפגיעה באנשים הקרובים לנו. על מה אני מדברת? על ריבים עם בן הזוג, הוצאת קיטור באופן ישיר (גם אם הכי לגיטימי) על בני משפחה מעצבנים, עניינים רפואיים אישיים מדיי ובעצם כל דבר שיכול לגרום ליותר נזק מתועלת.

2. מה שאת מקרינה זה מה שיחזור אלייך בחזרה. אם את מתמקדת בלהעביר מסר חיובי, בלחזק ולפרגן, בלגרום לאחרים לחייך ולהזדהות – זה גם מה שתקבלי בתמורה. אם תתמקדי בלבקר אחרים, בלעשות שיימינג, בלכתוב סטטוסים מרושעים, בלהגיב תגובות שליליות – כך גם יגיבו אלייך. בכלל, אני בעד זה שכשאין משהו טוב לכתוב או להגיב, עדיף לשתוק.

3. תמונות חושפניות – אצלי זה קו אדום. לא אעלה תמונה חושפנית שלי ובטח לא של הילדה שלי. צריך לזכור שכל תמונה שתעלו לרשת, גם אם בקבוצה של 10 נשים, כבר לא פרטית ויש סיכוי שהיא תמצא עצמה מגיעה לעיניים וידיים לא נכונות.

4. שמירה על תרבות דיון – אני בעד להתווכח בנעם. אם מתרחש דיון בנושא הקרוב לליבכן ונוצר ויכוח, תספרו עד 10 לפני שליחת תגובה, עשו זאת בנעם ובקבלת האחר ובידיעה שיש דעות השונות משלכן. מותר לא להסכים, מותר ומצוין לערוך דיון, אך מומלץ שהוא יהיה כזה שמכבד את כל הצדדים, לא יורד לפסים אישיים, לא מדרדר לקללות, לעלבונות ולאיומים בשליחת רוצח שכיר.

5. אל תירו לעצמכן ברגל – אל תפרסמו בטרם עת אודות פרויקטים עתידיים שעדיין לא נסגרו, תוכניות גרנדיוזיות שאתן מתכננות (וממש בוער לכן לחלוק), רעיונות לסטארטאפ שיביא את המיליון הבא, תמונות של בדיקות הריון רגע אחרי שבוצעו ועל כך שאראלה ממפעל הפיס התקשרה אליכן.

 

"נוט טו סלף": הסעיף החמישי נועד בעיקר בשבילי ועכשיו אחרי שכתבתי זאת, אני רגועה יותר ויכולה להבטיח שאראלה ממפעל הפיס לא התקשרה אליי.

מבטיחה שבקרוב אוכל לספר לפחות על אחד משני הדברים המשמעותיים שקורים בחיי. בינתיים רק אחייך לעצמי מתחת לשפם על כך שהצלחתי לשבור את מחסום הכתיבה ולחזור לבלוג.

נשבעת שהתגעגעתי 🙂