יום ההולדת ה-39 שלי היה מושלם אני לא מרבה להשתמש במילה "מושלם", אבל הפעם זה היה בדיוק זה. לא היה שום דבר גרנדיוזי ביום ההולדת 39 שלי, להפך, זה היה יום פשוט, ספונטני ברובו, מפתיע בכמות האהבה האמיתית שקיבלתי ופשוט מרגש. כל התסכולים שלי על ימי ההולדת משנים עברו, על מה אני לא מקבלת (הפקות, הפתעות, טיסות לחו״ל) התגלו כלא באמת נחוצים....
האם אתן עוצרות לשמוח על ההישגים שלכן? על הדברים הטובים? הקטנים? על כך שהצלחתן להעביר עוד יום בלי להשתגע? ואולי אף לעבור על מיילים, או לעשות סדר בניירת, או לקדם משהו בעבודה? האם שמחתן יחד עם הילדים שהכינו יצירה מקרטון, בנו אוהל בתוך הסלון, הצליחו להעסיק את עצמם לכמה דקות לבד? האם עצרתן רגע באמצע הטירוף הזה ואמרתן לעצמכן ״וואלה אני עושה מדהים,...
ואם כל זה ייגמר? אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, לשגרה, לתחושת ״לי זה לא יקרה״ המובנית הזו, היהירה. ואז קורונה. והיא לגמרי מחטיפה סטירה. סטירת wake up call שמציפה הכל. שמתגרה בכל מה שבנינו, בשגרה שיצרנו, ביומיום המוכר והעמוס....
הייתי בת שבע, אמא שלי נפטרה שנה קודם לכן ואבא שלי היה הכל בשבילי, גם אבא וגם אמא. אני זוכרת מעט מאוד מהתקופה ההיא, מניחה שמנגנון ההגנה שלי, כילדה שחוותה אובדן עצום, חסם את הזיכרון. אבל את האירוע הזה, מגיל שבע, אני זוכרת ברמה של מה לבשתי, איפה ישבתי ומה היה הריח באולם. היה חופש ואבא שלי לקח אותי להצגת ילדים....
לעתים אני מקבלת תגובות של ״וואו איך הכל הולך לך ככה. איזה כיף לך, איזה מזל יש לך שאת עושה מה שאת אוהבת. איך יש לך כל כך הרבה עוקבים״. לפעמים אנשים שוכחים שאני חיה את העשיה שלי ועובדת בזה כמעט 24/7 כבר מעל עשור, תוך כדיי עבודה כשכירה בבנק (עד לפני שנתיים וחצי), תוך כדיי האמהות, עם הרבה עליות ומורדות,...
השורה התחתונה: את הפוסט הזה אני מתחילה כבלוגרית רצינית ומכובדת, שומרת פאסון, תרבותית ופיוטית ולאט לאט מדרדרת לשופינג, לבליסת מתוקים וחוזרת עם כמה קילוגרמים עודפים (עליי, לא במזוודה, חלילה). בעצם, מה שאני רוצה להגיד זה "OMG טסתי לבד! ישנתי! הבנות והבעל שרדו בלעדיי אאאאהההה". יש מצב שהייתי צריכה לקרוא לפוסט "תצבטו אותי"....
בעוד 10 שנים אסתכל בתמונות האלה ולא אזכור את העייפות הכרונית, את התקופה הלחוצה, הדאגות והסטרס, את הקמטים (שבטח בעוד 10 שנים יצחיקו אותי), את 10 הקילו שלא ירדו, עדיין, אחרי שנתיים. את הקיטורים והבכי, הקנאה של הבנות האחת בשניה, הריבים על השוקולד שנאכל לא ברור על ידי מי, ה״אמא אמאאא אמאאאא״ שלא מספיק להדהד 24/7. את הצורך שלי להתחבא במטבח ולאכול דוריטוס בשקט, לבד, לפני...
גיליתי שאני יכולה להיות שמחה ואומללה כמעט בעת ובעונה אחת. למדתי לחיות בתוך מערבולת רגשית ולהמשיך לתפקד ולהיות מצוינת באספקטים אחרים. לא להתנתק לגמרי, אבל להתפקס על מה שחשוב באותו הרגע. גיליתי שאני לא בוכה מספיק....
פלוס ילדים קטנים. פלוס הזוגיות שמשתנה, שנבחנת. פלוס כל הצלקות מהילדות שלנו שמקבלות מקום בחיים הבוגרים ומתנגשות האחת עם הצלקות של השני. פלוס הרצון להיות הורים טובים יותר וההבנה שלפעמים, זה פשוט בלתי אפשרי. מינוס שעות שינה. מינוס זמן לעצמנו. פלוס אסימונים, הרבה אסימונים שנופלים וההבנה שבסופו של דבר, הכל עובר, גם הפלוסים, גם המינוסים, גם אנחנו....
לפני מספר שבועות פנתה אליי מיה לוי, המעצבת והבעלים המוכשרת של מותג הנעליים Olive Thomas ושאלה האם ארצה להתארח בבלוג שלהן. ההצעה המפתה כללה צילומים (של מיה), נעליים (של אוליב תומס), ראיון קליל (אך מעמיק) ובגדים וסטיילינג מדליק (שלי). וכן יצא שהפכתי לדוגמנית ליום אחד, עפתי על הסטיילינג והנעליים והתייחסתי לשאלות במלוא הרצינות ההומוסירטית, כמתבקש. ואז קרה דבר נורא. הפוסט של מיה...